משיחת אור לראש חודש אלול, תשל״ו
א. ברכות וקללות
בפרשתנו אנו קוראים על מעמד הברכות והקללות שנאמרו בהרים גריזים ובהר עיבל (מקור 1), וכן על תוכחות משה לישראל (מקור 2). בשני המקרים אנו רואים שהברכות נאמרו קודם הקללות והתוכחות
שואל הרבי: סדר זה עומד לכאורה בסתירה ללשון הגמרא שאומרת: “לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת”, ששם כתוב השמאל תחילה (מקור 3). כיצד מתיישבים הדברים?
ב. הימין קודם לשמאל
הרמב”ם מפרט את סדר הלימוד עם ילד קטן: בתחילה מבטיחים לו פרסים וממתקים, וכשיגדל יבין כיצד ללמוד ‘לשמה’ (מקורות 4-5). מכאן נלמד שיש להתחיל בגישה של ‘ימין מקרבת’ כדי להוביל בסופו של דבר ללימוד ולעבודת השם בשלימות.
באופן דומה מציינת הגמרא כי יש לפתוח שיעור תורה בבדיחה ובשמחה, משום שהשכינה שורה רק מתוך שמחה, ורק לאחר מכן החל השיעור באופן רציני (מקור 6). הרבי מדגיש שהגם אין הכרח שהרב יהיה זה שאומר את הבדיחה, בכל זאת חכמינו בחרו לנהוג כך בעצמם, בשביל לעורר יחסי קירוב עם התלמידים.
גישה זו של ימין מקרבת ניכרת גם בדברי משה לישראל בתחילת ספר דברים. קודם שהוא שמוכיחם, הוא מכה את סיחון ועוג עבורם ונפתחה הדרך לכיבוש הארץ, ורק לאחר הקירוב הגדול, הוא מוכיח אותם (מקור 7).
ג. מדוע כתוב “שמאל דוחה וימין מקרבת”?
כעת נבין מדוע הגמרא נוקטת בלשונה דווקא בסדר הזה: קודם ‘שמאל דוחה’ ואחר-כך ‘ימין מקרבת’.
מדובר שם על שני סיפורים מסוימים – גיחזי שמשו של אלישע הנביא, וישו תלמידו של רבי יהושע בן פרחיה. לאחר שקוראים את הסיפורים הללו, רואים שלאלישע ורבי יהושע היו יחסים קרובים מאד עם תלמידיהם גיחזי וישו. ולכן בוודאי שהיה שם כבר ימין מקרבת. אלא שעקב מעשה חמור שהם עשו, הוצרכו הרבנים לפעול באופן של ״דחיה״. ועל זה אומרת הגמרא, שגם כשצריכים לפעול באופן של דחיה, זה צריך להיות ביד שמאל – יד כהה, ולאחר מכן יש להפעיל מיד את ‘ימין מקרבת’ כדי לא לאבד את האפשרות של קירוב ותיקון העניין (מקור 7).
