משיחת י״א ניסן תשל״ז,
ומשיחת אחרון של פסח ה׳תשל״ז,
ומשיחת שבת פרשת מטות מסעי, ה׳תשמ״ב,
א. איך אפשר לשכוח?
בשנה השנייה לצאת ממצרים נצטוו בני ישראל להקריב קורבן פסח (מקור 1). הגמרא מספרת שההלכה באם קורבן פסח דוחה שבת – נתעלמה מבני בתירא, עד שבא הלל הבבלי והזכיר להם את הדין (מקור 2).
(סברות הצדדים האם קורבן פסח דוחה שבת: מכיון שפסח קרב בקבוצה, יש לו מאפיינים של קורבן ציבור ולכן יש להקריבו בשבת כמו קורבן התמיד. מאידך, מכיון שהפסח משתלם מממונו של היחיד ונאכל רק למנוייו, הוא לא בגדר קורבן ציבור ולא דוחה את השבת.)
נשאלת השאלה: איך ייתכן שהלכה כזו תישכח? הרי לא יתכן שיחלפו 14 שנה מבלי שערב פסח יחול בשבת (מקור 3), והרי קורבן הפסח נעשה בפרהסיה ובפרסום גדול עד שגם הגויים כתבו על כך (מקור 4), ואם כן כיצד תשתכח הלכה כזו?
הצל”ח מסביר: עד אותה שנה נהגו לסדר את הלוח בצורה שערב פסח לא יחול בשבת, (בדומה ׳ל״לא אד״ו ראש״ (מקור 5)), ובאותה שנה לא עשו זאת. ולזה הכוונה ״נתעלמה הלכה״.
הרבי דוחה את ההסבר: לא מצאנו כל מקור לכך שבמשך כל השנים השתדלו לקבוע את הלוח כך שערב פסח לא יחול בשבת. ובפרט שהפסח השני במדבר, והראשון לאחר שנכנסו לארץ חלו בשבת!
ב. איך נוצרת מחלוקת בקיום המצוות?
שאלה דומה עולה גם ביחס למחלוקות בהלכות מצוות שמקוימות באופן תדיר. לדוגמא: כמה חוטים יש לשזור בציצית – שלושה או ארבעה (מקור 6), והמחלוקת בין רש”י לרבנו תם בסדר פרשיות התפילין. הרי יהודים מניחים תפילין ומתעטפים בציצית מימי משה רבנו, כיצד ייתכן שתתגלע מחלוקת בעניין?!
ג. מגוון דעות ביהדות
בין בית שמאי ובית הלל מצאנו מחלוקות רבות, ובמשך שנים רבות כל קהילה נהגה כפי פסק רבותיה, ויחד עם זה, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל. כמו כן, במקרים שונים הגמרא אומרת שבכל מקום נוהגים לפי פסק הרב המקומי (מקור 7-8). אולם כאשר בסופו של דבר ״נימנו וגמרו״ – ההלכה נפסקת – כולם מחויבים ללכת אחר הפסק.
כך גם בענייננו: מסתבר שלאורך כל הדורות התקיימה מחלוקת האם ניתן להקריב קורבן פסח בשבת, וחלק נהגו כך וחלק נהגו אחרת.
אם כך, מה בני בתירא שכחו? הם לא זכרו האם נערכה התכנסות חכמים שבה ספרו את מניין הדעות והכריעו הלכה פסוקה. וכאשר הלל הגיע, הוא חיווה את דעתו שאכן קרבן פסח דוחה שבת, וכך נהגו.
הדבר נכון גם בנוגע למחלוקתם של רש”י ור”ת בסדר פרשיות התפילין: במשך כל הדורות התקיימו שתי השיטות במקביל, ולא נפסקה הלכה כשיטה מסוימת. ואכן ממצאים ארכאולוגים של תפילין מימי בית שני מראים שכבר אז יהודים שונים נהגו כפי שתי השיטות.
