א. עלילות הנביא יחזקאל
לאחר מיתת שלמה המלך פוצלה ממלכת ישראל לשניים, יהודה וישראל – פיצול שנמשך מאות שנים. בהפטרת פרשת השבוע נאמר ליחזקאל לכתוב “יהודה” ו”אפרים” על מקלות עץ ולקרב אותם יחד, ולאחר מכן, כאשר יישאל על כך, לנבא, שיבוא יום שה’ יאחד את הממלכות (מקור 1).
שואל הרבי: מדוע היה צורך לחכות עד שעם ישראל ישאל לפשרו של המיצג, ורק אז לומר את הנבואה?
הרבי מבהיר, כי עצם השימוש במיצגים גשמיים היו דבר נפוץ אצל הנביאים. כפי שמסביר הרמב”ן (מקור 2) הייתה זו צורה של הגשמת הנבואה. הנבואה יכולה להשאר בתחום הרוחניות ולא לרדת לעולם, והמיצג הגשמי מבטיח את התגשמות הנבואה.
אך מדוע לחכות עם הנבואה עד שבני ישראל ישאלו לפשר המיצג של הנביא?
סיפור דומה קרה עם יחזקאל (במקור 3), בו הקב”ה אומר לו שלא להתאבל על מות אשתו, וכשבני ישראל ישאלו לפשר הדבר, לנבא להם את חורבנה הממשמש ובא של ירושלים, ועל שהם לא יוכלו להתאבל על האבדן.
גם כאן נשאלת השאלה: מדוע בני ישראל בטוחים שבמעשיו המוזרים של הנביא טמון מסר אליהם?
ב. המסר המוצפן
הבעל-שם-טוב לימד כי כל מה שאדם רואה או שומע משמש כהוראה בעבודת ה’. הרבי מסביר, שהסיפורים הללו הם מקור ההוראה הזו. כאשר היהודים ראו שיחזקאל מתנהג בצורה מוזרה, הם הבינו מיד שטמון בכך מסר עבורם.
זו הוראה חשובה לשבוע זה, אומר הרבי, בעקבות הצלחת משימת החללית אפולו 8 להקיף את הירח. ברור שהאירוע משמש כהוראה.
ראשית, חשוב להבהיר שהנחיתה על הירח אינה עומדת בסתירה לנוסח קידוש הלבנה לפיו אדם אינו יכול לגעת בירח (מקור 4). ברור מההקשר שהתפילה מדברת על אדם שעומד על פני הארץ, ואז אינו יכול ליגע בירח. ולפיכך השאלה בכלל איננה מתחילה.
אך חשוב מכך, ההתקדמות המדעית המדהימה הזו אינה עומדת בסתירה לאמונה; למעשה, היא אף מחזקת אותה. ההישגים המדהימים של המוח האנושי וההבנה המעמיקה יותר בגודלו ועוצמתו של החלל החדש והעצום שנפתח לפנינו, מחזקים את יכולתנו להרהר ולהעמיק בגדלות ה׳.
