מקץ: האם מאסר הוא עונש מוסרי?

ישנו עניין נוסף הקשור עם תורת הבעל שם טוב שכל דבר שיהודי רואה או שומע עליו ללמוד מזה הוראה בעבודתו לקונו – להעיר ולהאיר בקשר ל”אסירים” הנמצאים “בבית הסוהר”:

כל המושג של “מאסר” בתור עונש – אינו על-פי תורה, שכן, מצינו בתורה כמה וכמה סוגי עונשים, עונש ממון, עונש מלקות, ואפילו עונש מיתה, רחמנא ליצלן, מלבד עונש ד”בית הסוהר”.

מצינו אמנם בתורה את הענין ד”בית הסוהר” אצל יוסף – “ויקח אדוני יוסף (פוטיפר) אותו ויתנהו אל בית הסוהר מקום אשר אסירי המלך אסורים”, ולא עוד, אלא שעל-ידי זה נתגלגלו הדברים ונעשה מלך, ובלשון הכתוב: “מבית הסורים (כמו האסורים) יצא למלוך”, וכמו כן בנוגע לשר המשקים ושר האופים – “ויקצוף פרעה על שני סריסיו גו’ ויתן אותם גו’ אל בית הסוהר”, אבל, המדובר שם הוא – על דרך ההנהגה במצרים (ולא דין והנהגה על פי תורה), כפשוט.

ומה שכתוב “ויניחהו במשמר” (ב”מקלל”), וכן “ויניחו אותו במשמר” (ב”מקושש”) – אין זה בתור עונש, כי אם כהמשך הכתוב: “לפרוש להם על פי ה’”, “כי לא פורש מה יעשה לו”, כלומר, שהחזיקום במשמר עד שיתברר להם מהו העונש שנתחייב בו, וכמו כן מה שמצינו ש”מכניסין אותו לכיפה” – אין זה עונש ד”בית הסוהר”, כי אם התחלת עונש אחר כו’.

לכל אדם – גם לחוטא – ישנה שליחות בעולם

וטעם הדבר – שעל-פי תורה אין עונש ד”בית הסוהר” – בפשטות:

תפקידו של אדם עלי אדמות הוא, כאמור, “אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני”, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, ובמילא, אין מקום כלל להושיב אדם בבית הסוהר מאחורי מנעול ובריח – שכן, באופן כזה שוללים ממנו את האפשרות למלא את תפקידו, היפך כוונת בריאתו עלי-אדמות.

אמנם, בהנהגת אומות העולם – הרי העונש ד”בית הסוהר” הוא דבר הכי פשוט ומקובל, וכאמור, שמצינו זאת בהנהגה דמצרים עוד בזמנים הכי קדומים, וכמו כן בדורות שלאחרי זה, עד לימינו אלו.

במדינות נאורות, שדרגו את המאסר לתקופת שיקום

אבל אף-על-פי-כן, גם בנוגע להנהגת אומות העולם – הרי במדינות הנאורות, שהנהגתם על-פי צדק ויושר, חל שינוי לטובה בכללות המושג ד”בית הסוהר” – שתכליתו ומטרתו אינה לשם צער ועינוי גרידא, כי אם לשם תועלת, לכל לראש – שלא יזיק לציבור, ונוסף לזה, מנצלים את תקופת שהותו של האסיר ב”בית הסוהר” להחזירו לדרך הישר ולהעמידו על האמת, וזאת, כדי להכשירו לקראת חיים חדשים – חיים המבוססים על אדני הצדק והיושר – לאחר צאתו מבית הסוהר.

ישנם גם כיום מדינות שבהם כל התכלית והמטרה של “בית-הסוהר” אינה אלא לצער ולענות את האנשים הנמצאים בו, אמנם, במדינות אלו גורמים צער ועינוי גם לאלו הנמצאים מחוץ לכתלי בית-הסוהר!…

הכוונה היא, איפוא, למדינות שהנהגתם על פי צדק ויושר, שבהם משתדלים למעט ולהפחית את הצער והסבל של האסירים, והעיקר, כאמור, להחזירם למוטב, ולהביאם למצב כזה שבצאתם מבית-הסוהר יוכלו לפתוח “דף”חדש”, ולנהל את אורח-חייהם על פי צדק ויושר, ולא עוד, אלא שהם עצמם יחזירו למוטב אחרים. על ידי זה שיספרו להם ש”בדידי’ הוה עובדא”, והתוצאות היו כך וכך.

ובגלל ההשתדלות בטובתם של האסירים — נותנים את האפשרות (לאלו המעוניינים בכך) שגם במשך שהותם בבית-הסוהר יוכלו להתנהג בהתאם לדתם, וגם כאשר הדבר כרוך בהוצאות נוספות ומאמץ נוסף עבור הנהלת בית-הסוהר — לא חוסכים כל טירחא ומאמץ.

וכמו כן נותנים לאסירים חופשה מפעם לפעם, ולא עוד, אלא שכאשר רואים את הנהגתו הטובה של האסיר, והשתדלותו לחזור למוטב — נותנים לו “חנינה”, ומאפשרים לו לצאת לחירות לפני שסיים לרצות את תקופת המאסר שנגזר עליו.

(תורת מנחם, ה׳תשמ”ה ח”ד, עמוד 2274)