משיחת יום א’ פ’ פנחס, י”ג תמוז, ה’תשט”ו
ומשיחת שבת פרשת וישב, כ”א כסלו, ה’תשל”א
א. ה’ נוכח בחיי
ה׳ מורה ליצחק לא לעזוב את הארץ, מפני שהוא ‘עולה תמימה’ (מקור 1).
ההוראה מכך, שעל היהודי להיות תמיד בארץ ישראל מבחינה רוחנית – ולחיות בתודעה שה’ מביט עליו בכל רגע – ׳עיני ה׳ אלוקיך בה׳. כלשון אדמו״ר הזקן בתניא ״והנה ה׳ ניצב עליו.. ומביט .. ובוחן.. עם עובדו כראוי״. וכפי שרבי יוחנן אמר לתלמידיו לפני מותו, שירגישו את נוכחותו של הקב”ה כפי שמרגישים את הנוכחות של בני אדם (מקור 2).
(לדוגמה: כאשר אדם מתבונן שה׳ מביט בו כשהוא שותה מים, בדרך ממילא הברכה שלו תהיה בכוונה, ושתית המים לא תהיה לשם התאווה. כפי שהיה הנוהג ב׳בית הרב׳, להגיש בקיץ לאורחים מים חמים, והסיבה לכך בין היתר היתה: ‘אתכפיא’.
הסיבה לצורך באתכפיא: על האדם לשלוט בתאוות ובדחפי הגוף המותרים, משום שכך יגדר את עצמו מלהתדרדר לתאוות איסור. (מקור 3)),
זו הייתה עבודתו הרוחנית של יצחק: להישאר תמיד ב’מוד’ של ארץ ישראל ולחוש תמיד בנוכחותו של ה’.
ב. מסירות נפש
מובא בשולחן ערוך שבכל בוקר אנו אומרים את פרשת עקדת יצחק, כדי להזכיר זכות אבות, וכדי להכניע את יצר הרע, כמו יצחק שמסר את נפשו (מקור 4).
מדוע מופיעים שתי סיבות?
כשם שבתחילת יום העבודה בבית-המקדש, הממונה היה שואל האם כבר הגיעה הזריחה בחברון, כדי להזכיר את זכות אבות שקבורים בחברון, כך גם בתפילה שתוקנה כנגד הקרבנות, אנו מבקשים להזכיר זכות אבות באמירת פרשת העקדה (מקור 5).
נשאלת השאלה: ב”חברון” נזכרו שלושת האבות, אולם בפרשת העקדה נזכרים רק אברהם ויצחק?
זהו ההכרח בטעם הנוסף: פרשת העקדה נועדה להזכיר לנו את מסירות נפשו של יצחק, משום שבטרם אנו מתפללים, עלינו לעורר בעצמינו את כוח מסירות הנפש. לאו דווקא במובן הפיזי, אלא במובן הנפשי והמחשבתי.
שאלה: מדוע אברהם לא הסתפק בחוויה הנפשית של מסירות נפש, אלא ביצע זאת בפועל?
תשובה: מסירות הנפש בפועל של האבות, פתחה את הצינור, ונועדה כדי לתת כוח ולהקל על בני-ישראל במשך הדורות, שיוכלו להסתפק במובן הנפשי והמחשבתי.
