משיחת שבת קודש פרשת ואתחנן, ה׳תשל״ז,
ומשיחת שבת פרשת חוקת, ה׳תשמ״א.
א. שמואל הקטן
משנה י״ט היא מימרה של ‘שמואל הקטן’ שמתרה באדם מפני שמחה לאידו של האויב. הכינוי ‘הקטן’ הוצמד לו בשל הרגישות יוצאת הדופן לכבודו של הזולת, גם במחיר וויתור על כבודו שלו (מקור 1). התלמוד גם מספר על בת קול שהעידה על שמואל שיש בו רוח הקודש (מקור 2).
האם אכן אסור לשמוח במפלת אויבים? הרי בהיסטוריה ישנן הבעות שמחה גלויות על מפלות של האויב, ובראשן השירה של משה ובני ישראל ומרים ונשות ישראל בים סוף. בפשטות, נראה שהמשנה אינה מתכוונת לצוררים שונאי ישראל, אלא ל’אויב’ פרטי של האדם מהמעגל הקרוב שלו, כמו שכן או עמית לעבודה.
ב. מיהו האויב?
הרבי שואל: מה מחדש שמואל הקטן? הוא הרי מצטט פסוק במשלי מילה במילה! (מקור 3) וכן, מה הקשר של משנה זו, למשנה הבאה שמדגישה את החשיבות של לימוד בגיל צעיר?
הרבי מסביר את הרובד הפנימי של הדברים, ששמואל מדבר על יריבות בין תלמידי חכמים בהבנה הנכונה של ההלכה, ועל זה הוא אומר, שלא לשמוח במפלת ה״אויב״ – הקולגה בבית המדרש. אנו רואים זאת בתפילתו המפורסמת של רבי נחוניא לפני הלימוד, שאמר ״ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם״ (מקור 4).
דוד המלך בתהלים כבר קורא לתלמידי החכמים אויבים (מקור 5). אמנם הגמרא אומרת על כך, שלבסוף תלמידי החכמים נשארים אוהבים אחד את השני (מקור 6), אך עדיין, במהלך הוויכוח הם נחשבים אויבים. זהו ההסבר לכך שתלמידי רבי עקיבא נכשלו ב״לא נהגו כבוד זה בזה״. בלהט הוויכוח אודות ההבנה הנכונה והמדויקת של חומר הלימוד, עלולים הלומדים להיסחף לאי מתן כבוד הדדי. (מקור 7).
ג. שמחה טהורה
הרבי מסביר, שקריאתו של שמואל הקטן מופנית ללומד שימנע מ’שמחה לאיד’ פסולה, ומדריך אותו לבדוק את עצמו אם שמחתו היא טהורה על הבנת דברי התורה, או שהיא נובעת מהאגו שלו ומכך שיריבו הפסיד.
לעיתים מה שגורם להבנה השגויה של הקולגה איננה היכולת האינטלקטואלית הפחותה שלו אלא עונש מהקב”ה שהוא לא יזכה לכוין להלכה. ממשיכה המשנה ואומרת, באם תשמח לאידו של המפסיד, יכול להיות שה׳ יעביר את אותו עונש אליך.. שאתה לא תזכה לכוין להלכה.
עכשיו מובן הקשר למשנה הבאה. משנתינו אומרת שאל לנו לשמוח לאידו של תלמיד חכם, שהלימוד שלו לא אופטימלי, והוא לא זוכה לכוין להלכתה של תורה, והמשנה הבאה מדברת גם היא, על אדם שלא זכה ללמוד בצעירותו, והוא לומד זקן, שגם זה לימוד לא אופטימלי, וגם עליו אסור לגחך, משום שזו לא אשמתו שלא למד בתור ילד.
סיפור – תרומה בעד הלשנה.