רק לאדם אחד במהלך ההיסטוריה היה את האומץ לומר שאם נקרא את ספרו לאחר לימוד תורה שבכתב, נדע את התורה כולה! מיהו המחבר? מה שם הספר? והאם זה מעשי גם עבורנו?
תוכן השיעור:
א. הרמב”ם: מדוע כתבתי את ספרי?
הרמב”ם פותח את ספרו בהקדמה מרתקת שמתארת את מסירת התורה ממשה ועד ימיו. בתחילה רק חמישה חומשי תורה ניתנו בכתב על הקלף, ואילו הפירוש ופרטי ההלכות הועברו בעל-פה. לימים נכתבו המשנה והתלמוד ועד מהרה נוספו ספרים ופירושים נוספים, והספרות ההלכתית הפכה לאוסף עצום של חומר שהיה מורכב מאוד לדעת ולזכור על בוריו. מִשֶּׁכָּךְ, החליט הרמב”ם לכתוב יצירה אחת שתכלול את כל ההלכות במתכונת ברורה ומסודרת (מקור 1).
בשנת תשד”מ – 1984, הכריז הרבי על יוזמה חדשה: שכל אחד ואחת ילמד את ספר הרמב״ם, ובכך יתאחד עִם כל עַם ישראל וישיג ידיעה כללית בכל התורה שבעל פה.
ב. כיצד מתחילים ספר?
לאחר ההכרזה על היוזמה, היה הרבי מלמד את דברי הרמב”ם בכל התוועדות. בקטע הבא הרבי מתעכב על בחירתו של הרמב”ם בפסוק הפותח את הספר: “אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך”.
הרמב”ם עשה משהו לא שגרתי: הוא כתב יצירה שאותה החשיב כ”משנה תורה” – שניה לתורה. אפשר לשאול: כיצד היה יכול להיות כה נועז?
זו הסיבה שהוא פתח בפסוק זה. בכך הוא מעיד שהוא לא ׳התבייש׳ – מכיון שהוא ״הביט אל כל מצוותיך״ היתה לו שליטה בהירה בכל הלכוגת התורה, לפיכך, לא רק שהיה רשאי, אלא היה מחויב לשתף את חוכמתו זו עִם עַם ישראל.
כשם שמשה היה עניו, אף שידע את ערכו האמיתי, כך הרמב”ם זיהה את יכולתו, וכתוצאה מכך, את חובתו לשתף זאת עִם עַם ישראל.
ג. מי צריך להתבייש?
לפסוק יש גם משמעות פשוטה. אדם שלומד את התורה שבכתב יכול להרגיש מבויש: הוא למד את כל התורה, אבל הוא עדיין לא מבין כיצד לקיים את המצוות, (משום שהן לא כתובות בתורה שבכתב בצורה ברורה). אדם זה, אומר הפסוק, צריך להתבונן בכל פרטי המצוות כפי שנתבארו בספר “משנה תורה”, ואז הוא יגיע למצב של “לא אבוש”.
