יוסף הצדיק הושלך לבית הסוהר על לא עוול בכפו, ושם הוא פוגש את שר המשקים ושר האופים. יוסף מנצל את ההזדמנות, ומבקש את עזרתם להיחלץ מהמאסר. אך כתוצאה מכך הוא נענש משמיים ונותר בכלא שנתיים נוספות. למה?! האם ניצול הזדמנויות מראה על חוסר באמונה?! השילוב הראוי בין התנהלות בדרך הטבע לבין ביטחון מוחלט בה’.

יעקב אבינו קורא לבנו יוסף, ומבקש ממנו לקבור אותו במערת המכפלה. בהזדמנות זו הוא מסביר לו מדוע קבר את אימו רחל על אם הדרך, ולא הביא אותה למערת הקבורה המשפחתית: משום שכשיובלו לגלות בעתיד, הם יתפללו בדרך על קברה, והיא תעתיר בעדם.
וככלות הכול, איך יכול היה יעקב להקריב אותה עבור בני ישראל כאלף שנים מאוחר יותר?

יעקב אבינו יוצא מהארץ ופוגש מלאכים. הזוהר מציין נקודה מעניינת: כשיעקב יצא מבאר שבע לכיוון חרן כתוב ש״ויפגע במקום״ - הוא היה צריך למצוא את תחנת העצירה שבה יישן ויחלום על מלאכים. לעומת זאת, בחזרתו מחרן לבאר שבע, 22 שנים מאוחר יותר, נאמר: ״ויפגעו בו מלאכי אלקים״ - המלאכים הם שהלכו אליו.
מה השתנה? מה גרם לכך שהמלאכים מתגלים אליו בהקיץ, והם אלו שמחפשים אותו?

רבים מאיתנו מכירים את ההלכה שמצווה לענג את השבת, ואת ההבטחה שההוצאות על סעודות השבת אינן חלק מהתקציב השנתי שנגזר עלינו בראש השנה אלא בונוס שניתן מהשמים. אך יש בהלכה הזו פרט פחות מוכר: אדם שאין לו אפילו חפצים למשכן, עליו לא חלה המצווה להרבות בהוצאות שבת.
לכאורה, הלוא הקב״ה אומר: ״לְווּ עלי ואני פורע!". מדוע אדם חסר כל לא ילווה כספים להוצאות השבת, ויסמוך על הבורא שיעזור לו לפרוע?