א. איחולים בשם השם
מצינו בתנ”ך שיהודים היו מברכים זה את זה בשמו הקדוש של ה’ (מקור 1 ו-2). על סמך אותם פסוקים, קובעת המשנה שעל האדם לשלב את שם ה’ כאשר הוא שואל בשלום חברו (מקור 3), וממשיכה ואומרת שיש להמשיך לקיים מנהג זה של אבותינו (מקור 4).
הרבי מצטט את המשנה ושואל שאלה פשוטה: מדוע איננו מוצאים את ההלכה הזו ברמב”ם? הרמב”ם אכן מדבר על הקדמת שלום לאחרים (מקור 5), אך כפי שהרבי מסביר, אין לזה שום רלוונטיות לענייננו.
ב. שלא יישכח שם שמים
במשנה שהובאה לעיל, מוזכר פסוק שמלמד אותנו שישנם מקרים בהם עוברים על התורה כדי לעשות לה’ (מקור 6). השיטה מקובצת מסביר שמנהג זה נקבע בתקופה בה אנשים היו מברכים זה את זה בשם ה’, כדי שלא יישכח (מקור 7).
הרבי מסביר, שהיה זה מנהג נחוץ בתקופות מסוימות בתולדותינו: בתקופת השופטים – כאשר עבודת אלילים הייתה מצויה, ובראשית ימי הנצרות – כאשר נעשה שימוש במושג ה”שילוש” בברכות ואיחולים.
ג. הנצרות והאסלאם ישרו את הדרך למלך המשיח
הרבי מביא את דברי הרמב”ם שהנצרות והאיסלאם סללו את הדרך למשיח. בהשפעתם, הצטמצמה התרבות של ריבוי עבודת האלילים, והאזכור של האלילים והשילוש כבר אינו דבר שבשגרה. לכן כבר אין צורך ׳להפר תורתיך׳, ולהזכיר את שם השם גם בדיבורים של חול, ומסיבה זו, לא הביא הרמב”ם את תקנת המשנה, משום שהיא לא נהוגה בזמנינו.