מאמר דיבור המתחיל וישלח יהושע, תשל”ו,
סיפור המרגלים
בפרשתנו מספר משה על שליחות המרגלים לתור את הארץ שנכשלה (מקור 1). שנים לאחר מכן, בטרם הכניסה לארץ שולח יהושע מרגלים ליריחו, והשליחות דווקא מצליחה (מקור 2).
מסביר אדמו״ר הזקן, שקיימים הבדלים בין שתי השליחויות. משה לא נצטווה לשלוח מרגלים, ואילו יהושוע נצטווה. וכן, משה שלח אותם לתור את כל הארץ. לעומתו יהושע שלח רק לעיר יריחו.
הביאור בזה:
מצוות כיבוש הארץ קיימת היום ברוחניות. יריחו מסמלת את לבושי הנפש – מחשבה, דיבור ומעשה, ואילו הארץ כולה מסמלת את מידות הלב של הנפש הבהמית.
בתניא מבואר שעבודת הבינוני מתמקדת בעיקר בלבושי הנפש, מחשבה, דיבור ומעשה, ועליהם יש לאדם יכולת שליטה מלאה. לעומת זאת, עבודת הצדיקים היא בעיקר בשינוי מידות הלב, עבודה השייכת ליחידי סגולה.
לכן השליחות לרגל את יריחו היתה בציווי ה׳, משום שהאדם מסוגל בכוחותיו לשלוט בלבושיו ולהקדיש את מחשבתו, דיבורו ומעשיו לה’. אך שינוי המידות הפנימיות הוא עבודה שאינה בכוח האדם, ולכן השליחות לרגל את כל הארץ, לא היתה מתוך ציווי אלא על דעת משה.
התורה היא נצחית
על אף שעבודת הצדיקים לא שייכת לכל אחד, עם זאת, משביעים כל אחד “תהי צדיק”, כלומר, עליו לשאוף לעבודת הצדיק ולמאוס ברע. לכן התורה מספרת גם על המרגלים של משה שריגלו את כל הארץ, על אף שזה רומז על עבודת המידות, שהיא שייכת בעיקר לצדיקים.
מדוע תיקון המידות קשה יותר?
המחשבה דיבור ומעשה, הם כשמם – לבושים, וניתנים לפשיטה ולהחלפה. אולם שינוי השכל והמידות עצמם דורש יגיעה רבה וסיוע מיוחד מלמעלה.
