(משיחת ש”פ נח, בדר”ח מר-חשון, ה’תשמ”ח)
א. האופוזיציה למשה רבינו
דתן ואבירם מלשינים לפרעה שמשה הרג מצרי, והוא מוציא על משה גזר דין מוות. (מקור 1).
דתן ואבירם משאירים מהמן ליום המחרת – נגד הוראות משה, והוא מתמלא בתולעים. (מקור 2).
כשהמרגלים חוזרים מארץ כנען עם דו”ח מדכא, דתן ואבירם ממרידים את העם באמרם: “הבה נבחר מנהיג אחר שייקח אותנו חזרה למצרים” (מקור 3).
לנקודת רתיחה מגיעים הדברים בסיפור קרח ועדתו, בו האחים מהווים את ראש החץ במאבק במשה. (מקור 4).
ב. המגביה ידו על חברו – הרי זה רשע
מהסיפור הראשון אנו לומדים שאפילו הגבהת יד על חברו אסורה (מקור 5). המקור להלכה זו הוא מאמרו של ריש לקיש בגמרא שמסתמך על סיפור דתן ואבירם (מקור 6). גם בספר המצוות של הרמב”ם מודגשת חומרת הגבהת היד (מקור 7).
שואל הרבי, א) ממתי מענישים על כוונה? ב) כיצד ניתן להחשיב אדם כרשע הפסול לעדות, כשהוא רק הגביה את ידו ולא היכה לפועל? ג) מהו הדיוק “המגביה ידו“, האם כאשר יבעט ברגלו הדין יהיה שונה?
ג. השינוי הוא זה שמכאיב
מסביר הרבי שיש חילוק בין הידיים ובין הרגליים. רוב ועיקר פעולות האדם לטוב או למוטב, וכן רוב המצוות או העברות שהאדם עושה הן על ידי הידיים. הרגליים לעומת זאת, הן בעיקר עבור הליכה, ולא עבור קיום המצוות או הפכן באופן ישיר. על פי זה אפשר להבין את חומרת העבירה של “המגביה ידו”: כאשר מישהו לוקח את ידו שנבראה לקיים מצוות ומגביהה על חבירו – הוא מהפך את טבע היד שנבראה עבור קיום מצוות. ולכן הוא “רשע” – כי הוא השתמש ביד באופן הפוך מהמטרה שלמענה נבראה.
ד. דתן ואבירם – אוהבי ישראל היו
על פי זה יומתק, אומר הרבי, שהראיה לכך ש”המגביה ידו על חבירו” נקרא רשע, היא מדתן ואבירם. דתן ואבירם אוהבי ישראל היו. הם היו מהשוטרים שסבלו בשביל להקל על בני ישראל, הם סיכנו את עצמם ללכת לפרעה לדרוש הקלה במצב העבדות של עם ישראל, ולא נמנעו להטיח בפני משה ואהרן, שפעולותיהם גרמו להקשחת התנאים של של בני ישראל (מקור 8).
וכאשר אוהבי ישראל כמו דתן ואבירם מתקוטטים ביניהם – אין לך שינוי טבע גדול מזה, ולכן קראם משה ״רשע״, בגלל שינוי הטבע. ולכן מביאים מהם ראיה לדין של “כל המגביה ידו על חבירו הרי זה רשע”, שזהו משום השימוש ההפכי ביד מתפקידה המקורי.
