(משיחת שבת פרשת וארא, ה’תש”מ)
א. השוואה שכזו
בפרשתנו אנו קוראים על תרגום התורה על ידי משה רבינו (מקור 1). לאחר 989 שנה אירע התרגום שני של התורה בהוראת תלמי המלך, שהושיב שבעים ושניים חכמים בחדרים נפרדים, וביקש מכולם לתרגם את התורה, “והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל” (מקור 2). שואל הרבי, כיצד ניתן להשוות בין תרגום התורה לחטא העגל? מה כה חמור בתרגום התורה ליוונית?
ההשוואה הקשה הזו נאמרה גם במקרה נוסף: ברוב המחלוקות הרבות שבין בית שמאי לבית הלל, נקבעה ההלכה כדעת בית הלל (מקור 3). אך יום אחד התרחש אירוע יוצא מן הכלל שבו רוב התלמידים שנכחו בבית המדרש היו מבית שמאי וההלכה נקבעה כמותם, ונאמר על אותו יום “היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל” (מקור 4). ממשיך הרבי לשאול, הכיצד משווים גם את האירוע הזה לחטא העגל?!
ב. פוטנציאל מסוכן
בני ישראל לא קמו ביום הארבעים למתן תורה עם רצון לעבוד אלילים. הם לא ביקשו אלוקים חדש. הם בסך הכל ביקשו תחליף למשה רבינו. משה היה הממוצע שחיבר ביניהם ובין הקב”ה, וכיון שהוא נעלם מעיניהם, הם דרשו ממוצע חדש. ז.א. שבאותו יום לא היתה בעיה של עבודה זרה כלל. הבעיה העיקרית היתה הפוטנציאל המסוכן של זה.
ולכן, גם לאחר שעשו את העגל, אמר אהרן “חג לה’ מחר”. הוא קיווה שמשה ירד מההר מוקדם, ויסביר לבני ישראל שרק הקב”ה יכול לבחור ממוצע, וזה לא משהו שבני ישראל יכולים ליצור לבד. ואז הכול יסתדר – לא רק שהם לא יעבדו עבודה זרה, אלא אף יקבלו שיעור באמונה. אלא שבפועל, למחרת הם הידרדרו לעבודה זרה.
לסיכום: הקושי ב”יום שנעשה בו העגל”, הוא הפוטנציאל וההיתכנות לע״ז. ולא עבודת אלילים לפועל.
גם בתרגום השבעים הייתה אותה בעיה. לתרגום היה פוטנציאל נפיץ. באם החכמים היו מתרגמים את התורה בצורה מילולית, זה היה יכול להוביל את תלמי למסקנה שיש שני אלוקים (מקור 5). וזוהי השוואה בין “תרגום השבעים” ל”יום שבו נעשה העגל”, שבשניהם הייתה היתכנות נפיצה.
גם בנוגע ליום שבו ״גברו בית שמאי על בית הלל״, הבעיה לא היתה בשמונה עשר ההלכות שנפסקו באותו יום, אלא בפוטנציאל המסוכן, שבית שמאי ישתלט על פסיקת ההלכה לעתיד.
מה כל כך גרוע בזה? שמאי סימל את הפסיקה המחמירה, שנובעת ממקור שבו פחות מתחשבים עם האדם ויותר עם האמת כפי שהיא בכל מחיר. הבעיה היא, שבאופן זה אין קיום לעולם. (אמרה מידת האמת – אל יברא). ולכן השוו את היום הזה ליום שנעשה בו העגל, שגם בו, הבעיה היתה יותר היכולת העתידית מאשר מה שנעשה בפועל.
ג. הפצת מעיינות החסידות
הבעל שם טוב כתב אגרת לגיסו ר’ אברהם גרשון מקיטוב בה הוא מספר על “עליית נשמה” שהייתה לו בראש השנה שנת תק”ז, ובה “שאלתי את פי משיח: אימת אתי מר? והשיב לי: בזאת תדע, בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם, ויפצו מעיינותיך חוצה”. (מקור 6). מספר הרבי, שכשחסידים שמעו זאת הם בכו. וכן כאשר הרבי הקודם החל לתרגם את תורת חב”ד לשפות שונות, היו כאלו שבאו בטענות כנגד זה. משום שהם פחדו מהפוטנציאל הקשה שגלום בפרסום סודות החסידות.
אך כשם ששבעים הזקנים, וכן בית הלל ובית שמאי, זכו שלפועל הפוטנציאל הקשה לא התממש, אלא להיפך נעשה מכך דבר חיובי, כך גם בהפצת תורת החסידות, הצליחו הבעל-שם-טוב ומנהיגי החסידות בכל הדורות לפעול שהיכולת של תורת החסידות תמומש בצורה טובה וחיובית, וכדברי המשיח עצמו – תקרב את הגאולה.
