ויגש: לתת את הנשמה ואת הלב – לכולם?

יוסף דואג לכולם: גם לאביו ומשפחתו וגם לכוהני מצרים

החלק השלישי דפרשת ברכה הוא ברכת משה ליוסף: “וליוסף אמר מבורכת ה’ ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת וגו'”. ומהענינים המיוחדים שבברכה זו – שיש בה ענינים נעלים שמרומזים ב”שמים”; וביחד עם זה, יש בה גם ענינים תחתונים שמרומזים ב”תהום” שהוא היותר תחתון.

וברכה זו מתאימה לענינו של יוסף – על דרך ברכות יעקב לבניו שהיו בהתאם לשרשו ומקורו של כל אחד מהם, כמו שכתוב “איש אשר כברכתו ברך אותם” – כי: יוסף – פירנס וכלכל את יעקב ובניו, הן בהיותם בארץ כנען, כמו שכתוב “וירא יעקב כי יש שבר במצרים גו’ רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה וגו'”, והן בבואם לארץ מצרים, כמו שכתוב “ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו גו'” – שזהו ענין הכי נעלה – “ממגד שמים”. 

וביחד עם זה – “יוסף גו’ הוא המשביר לכל עם הארץ”, וישבור למצרים”, והיינו, שעם היות ארץ מצרים בדרגא התחתונה דתוקף הטומאה כו’, עד שנקראת “ערות הארץ”, שזהו ההיפך בתכלית מענינו של יוסף שנקרא “יוסף הצדיק” על שם שלימות הענין דשמירת הברית – מכל מקום פירנס יוסף גם את מצרים, וגם את הכהנים (הכומרים) של מצרים, ולא עוד אלא שנתן להם פרנסתם בדרך כבוד כו’ (ש”לא מכרו את אדמתם”) ,למרות היותם תוקף הקליפה דמצרים – שבזה מודגש ענין הירידה למטה – “תהום רובצת תחת”.

… אמנם, הא גופא צריך להבין – היכן הוא המקור בקדושה לדרכו המיוחדת של יוסף?!

הקדוש ברוך הוא גומל חסד עם אדם וחווה, לאחר חטא עץ הדעת

והמענה על זה – על פי מאמר רבותינו ז”ל “צדיקים דומים לבוראם” – שרואים זאת בהנהגתו של הקדוש ברוך הוא, כמסופר בפרשת בראשית “ויעש ה’ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם”, שעל זה אמרו חכמינו ז”ל “תורה תחילתה גמילות חסדים . . דכתיב ויעש גו’ וילבישם”, ולכן, “מה הוא מלביש ערומים . . אף אתה הלבש ערומים”, כיון שההנהגה צריכה להיות באופן ד”הלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא”. כדלקמן.

וביאור הדברים: 

בפרשת בראשית מסופר אודות מעמדו ומצבו של אדם הראשון בהיותו בגן עדן, הן לפני חטא עץ הדעת, והן לאחרי החטא, אבל לפני שנענש בגירושין (שעל זה מסופר מאוחר יותר – “ויגרש את האדם גו'”).

כלומר: לא זו בלבד שקודם חטא עץ הדעת היה אדם הראשון בגן עדן, אלא גם לאחר שעבר על רצון הבורא ואכל מעץ הדעת נשאר עדיין בגן עדן; ורק לאחרי זה מתחילה שקלא וטריא בענין זה: “ויאמר ה’ אלקים הן האדם וגו’ ועתה פן ישלח ידו וגו'”, ורק לאחרי זה באה המסקנא ד”וישלחהו ה’ אלקים מגן עדן וגו'”.

ומובן גודל החידוש שבדבר – כיון שלכאורה היה צריך להיות העונש דגירושין כתוצאה ומסובב מחטא עץ הדעת תיכף ומיד לאחרי החטא שהיא סיבת העונש.

…וזהו החידוש – שלמרות הנהגת אדם הראשון באופן שעבר על רצון הבורא, שעל ידי זה גרם ירידה בכללות העולם וכו’, הרי כל זה אינו אלא מצד הנהגתו הוא; אבל מצד הנהגת הקדוש ברוך הוא – הנה גם לאחרי החטא ממתין הקדוש ברוך הוא ומשאיר את אדם הראשון בגן עדן, במעמד ומצב שיש לו כל טוב שבעולם בתכלית השלימות [שהרי מה שאצלנו הוא ענין של שכר – היה מעמד ומצב דטבע העולם אצל אדם הראשון], ונכנס עמו בדברים לומר לו “איכה” – כדי שיתפוס את עצמו להתעורר בתשובה, ולא עוד אלא “ויעש ה’ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם” – שענין זה הוא התחלת תיקון החטא.

והגע עצמך: למרות גודל חטאו של אדם הראשון, ובפרט בהתחשב עם גודל מעלתו שהיה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, ומקומו בגן עדן, ומה גם שאילו היה ממתין שלש שעות היה יכול לאכול מעץ הדעת – גומל הקדוש ברוך הוא חסדים להלביש כתנות עור לאדם הראשון הלזה שפתח את הצינור לכללות ענין החטאים!…

– (כבוד קדושת אדמו”ר שליט”א הפסיק לרגע, והפטיר:) לא עכשיו הוא הזמן לדבר היפך שבחו של אדם הראשון, שמצינו אודותיו שתי דעות אם משיח יהיה גדול ממנו או שהוא גדול אפילו ממשיח!

ונקודת הדברים – שלמרות היות העונש תוצאה ומסובב מהחטא, ובמילא צריך העונש לבוא תיכף ומיד אחר החטא, מכל-מקום, ממתין הקדוש ברוך הוא ומורה דרך תשובה, שהרי יתכן שיעשה תשובה מעלייתא שלא

זו בלבד שעוקרת את החטא מעיקרא, אלא עוד זאת שזדונות נעשו לו כזכיות, ואז, לא זו בלבד שלא יגורש מגן עדן, אלא אדרבה – הגן עדן שלו יהיה באופן נעלה עוד יותר!

לכל אחד יש סיכוי להועיל לקדושה

…ומענין זה שלמדים בפרשת בראשית, אשר מבלי הבט על המצב הבלתי רצוי בהווה, יש להמתין ולקוות שיהיה ענין התשובה כו’ – למד יוסף בנוגע להנהגתו בארץ מצרים: 

גם כאשר מדובר אודות הכהנים של פרעה מלך מצרים, תוקף הקליפה – הרי לעולם אי אפשר לדעת מה יהיה בסופם, 

וראיה לדבר – מ”יתרו”, שהיה משרי פרעה, ו”כהן מדין”, ובסופו של דבר “יתר פרשה אחת בתורה”, שזהו ענין של יתרון והוספה גם לגבי משה, על דרך מעלת בעלי תשובה (יתרו) על צדיקים (משה).

… וזהו גם תוכן ברכתו של יוסף “מבורכת ה’ ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת גו'” – שענינו של יוסף הוא המשכת ברכה והשפעה עד למטה ביותר, ואפילו לכהנים שבארץ מצרים, כיון שיכול להיות מזה תועלת בקדושה כו’. 

ובענין זה מתבטאת גודל מעלתו של יוסף – שעליו נאמר ״טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל”.

תמיד צריך לעזור לזולת מבלי הבט על רמתו הרוחנית

וכבכל עניני התורה – יש גם בענין זה הוראה נצחית, היינו, שזהו ענין שנוגע (לא רק ליוסף הצדיק בשעתו, אלא גם) לכל אחד ואחד מישראל, בכל מקום ובכל זמן, גם בשמחת תורה תשכ”ה בברוקלין:

ובהקדמה – שישנם כאלה שאין להם סבלנות להתעסק עם הזולת, ומה גם – טוענים הם – שכבר עשו מה שיכולים לעשות, ואף על פי כן לא פעלו גדולות בשינוי מצב היהדות לטובה, וכיון שכן, הרי מוטב שיתעסקו עם עצמם.

ובלאו הכי – טוענים הם – הרי אמרו חז”ל30 “חייך קודמים”, ואם הדברים אמורים אפילו ביחס ל”אחיך” – הרי כשמדובר אודות כאלה שהם בבחינת “בריות בעלמא” [כפי שמדייק אדמו”ר הזקן בתניא פרק ל”ב בביאור לשון חז”ל31 “אוהב את הבריות”], היינו, שמעלתם היחידה היא שנבראו ע”י הקדוש ברוך הוא – על אחת כמה וכמה ש”חייך קודמים”.

 …וזוהי נקודת ההוראה והנתינת כח שלוקחים משיעור חומש היומי – החל מפרשת ברכה שבה מדובר אודות ברכתו של יוסף שהיא בהתאם לשרשו ומקורו ועבודתו המיוחדת באופן ד״טוב עין״, והמשכו בפרשת בראשית שבה מדובר אודות הנהגתו של הקדוש ברוך הוא בהענין דגמילות חסדים – שכשאר פוגשים יהודי שצריך עזר וסיוע באיזה ענין, אזי צריך להניח את כל עניניו הצדה וליתן מלחמו לדל כו׳.

משיחת יום שמחת תורה, ה׳תשכ״ה, רשימת השומעים בלתי מוגה.

 (תורת מנחם ה’תשכ”ה ח”א ע’ 138)