חלקים משיחת חג הפורים, התשכ״ח
א. שני גוים בבטנך – רבי ואנטונינוס
רבי יהודה הנשיא חי בעושר מופלג ולא חסרו ירקות נדירים על שולחנו לאורך כל השנה, אך לפני פטירתו העיד שלא נהנה מהעולם כלל. התוספות מצביעים על הסתירה שבדבר.. ומתרצים שהמותרות הוגשו רק לאורחיו. אך הרבי מקשה שתירוץ זה אינו מספיק; הכבוד, היוקרה והמעמד שבעשירות מספקים לאדם הנאה פסיכולוגית עצומה בפני עצמה, ולעיתים אף חזקה יותר מהנאת האכילה.
ב. אפשר לאכול מותרות אך לא להנות
התשובה לקושיה נלמדת מיהודי שושן, שחטאם לא היה עצם האכילה (שהייתה כשרה), אלא העובדה ש”נהנו” מסעודתו של אותו רשע. העובדה שהם נהנו מתחושת הכבוד והגאווה שבהשתתפות בסעודת הרשע היא היתה הבעיה. ז.א. שבאם היו משתתפים ואוכלים את המעדנות, אך הכוונה בכך היתה לראות את כלי המקדש או משהו שונה, זה לא היה מהווה בעיה.
ג. כלים מזהב, וסיגופים ביער
הרבי מהר”ש מהווה דוגמה לאיזון זה: כלפי חוץ הוא התנהל ברחבות מלכותית עם כלי זהב ומרכבת סוסים. ואולם, פליטת פה של בעל עגלה גוי חשפה שבסתר היה הרבי נוסע ליער, יושב ובוכה בזמן שנמלים עוקצות אותו. הדבר מוכיח שהעושר החיצוני נועד לשם שמים בלבד ולא הסב לו שום עונג אישי.
הרבי מסיים, שלכל יהודי מגיעה הרחבות הגדולה ביותר, אלא שהוא צריך להשתמש בה כראוי.