ספירת העומר: מה הופך את החמץ – מֵחֵטְא למצווה?

ס

שיעור לספירת העומר נתרם

לע”נ הרה”ח ר’ בנימין ע”ה בן – יבדלחט”א – הרה”ח ר’ מני מנחם מענדל שי’ וואלף, שליח כ”ק אדמו”ר להנובר, גרמני’. נקטף במיטב שנותיו בדר”ח אייר, ה’תש”פ

הוקדש ע” הרה”ח ר’ גדלי’ וזוגתו מרת חנה בתי’ שיחיו שם-טוב

בשבועות שלפני פסח מקרצפים את הבית מכל פירור כדי שלא להיתקל בחמץ במהלך חג הפסח. אך שבועות ספורים לאחר מכן – בחג השבועות, החמץ הופך למצווה חשובה ביותר! מה פשר המהפך שעובר על החמץ, ועל איזה מהפך נפשי זה מרמז בתוכנו.

איך החמץ הפך למצוה 

בין חג הפסח לחג השבועות ישנו הזמן דספירת העומר. והיינו, שבכללות ישנם שלשה זמנים: חג הפסח, ספירת העומר, וחג השבועות.

והחילוק ביניהם: בפסח – חמץ הוא דבר האסור, בספירת העומר – הוא דבר הרשות, ובשבועות – הוא מצוה חיובית, שהרי שתי הלחם היה צריך להיות מחמץ דוקא1.

ולכאורה אינו מובן: אם חמץ בפסח הוא דבר האסור – איך יתכן שבשבועות נעשה חמץ ענין של מצוה (ששתי הלחם צריך להיות מחמץ דווקא?)

לאחר ספירת העומר אפשר להפוך החמץ למצוה

וביאור הענין2: חמץ – הוא ענין של ישות והתנשאות, טעם ודעת, היפך ענין המצה שנקראת “לחמא עניא”, שאין בה התנשאות ואין בה טעם.

ולכן, בחג הפסח – מיד בצאת בני ישראל ממצרים – היה חמץ אסור, כיון שאז האירה בהם האמונה בבחינת קטנות, דהיינו שהיה בהם אמונה וביטול בלבד, אבל בפנימיות עדיין לא היה בהם כלום, ולכן הטעם ודעת (שהוא ענין החמץ) שלהם – עדיין לא היה כדבעי;

ורק בחג השבועות, לאחרי שלימות העבודה דספירת העומר בבירור המדות בפנימיות, כך, שגם עניני הטעם ודעת נעשו קדושה – אזי אפשר לעשות גם מהחמץ ענין של מצוה.

והנה, בזמן הזה אין הקרבת שתי הלחם בגשמיות, אבל ישנו ענין זה בעבודה הרוחנית בנפש האדם, בשלושה זמנים הנזכרים לעיל: אמרו חכמינו ז״ל3 “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא (היום4) ממצרים”, והיינו שתמיד צריך להיות ענין היציאה ממיצר הגוף ונפש הבהמית, שהוא ענין יציאת מצרים ברוחניות.

והסדר בזה – שבהתחלת העבודה (בדוגמת הענין דיציאת מצרים בחג הפסח) חמץ הוא אסור, דהיינו שאין לחשוב כלל על הטעם ודעת שלו, איך ענין פלוני נראה בעיניו על פי שכל כו’, שהרי שכלו עדיין אינו כדבעי, ולכן עליו להיות בתנועת ביטול וקבלת עול שלמעלה מטעם ודעת.

[וענין זה אינו רק בהתחלת העבודה ממש, אלא בכל מצב ישנו ענין שהוא בדוגמת התחלת העבודה, שהרי “בכל דור ודור (דהיינו בכל מעמד ומצב) חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים”. ולכן, בכל מצב ישנה תנועה זו – שלא להתחשב בעצמו ובשכלו, וכנזכר לעיל5 שגם בעבודת הצדיקים צריך להיות העבודה דתשובה ויציאה ממציאותו].

אמנם, לאחר שכבר יצא מ”מצרים” (מהמצרים והגבלות שלו) – הרי אף שגם אז אינו יכול עדיין לעשות מהחמץ מצוה חיובית (היינו, קדושה ממש), מכל מקום, אין זה כבר דבר האסור, אלא דבר הרשות – דהיינו שעליו להתחיל לחשוב על פנימיותו ועל מציאותו שלו (שהוא ענין החמץ שבו), שיהיו באופן המתאים לקדושה.

ועד שבגמר ותכלית העבודה – אפשר (ובמילא – חייבים) לעשות מהחמץ (טעם ודעת) ענין של קדושה ממש, כלי לאלקות, על ידי בירור פנימי, שהוא תכלית שלימות העבודה.

והרי זוהי מעלת תורת חסידות חב״ד – שאין מסתפקים בהענין ד״צדיק באמונתו יחיה”6, אלא השכל עצמו נעשה כלי לאלקות.

משיחת שיחת ש”פ קדושים, מבה”ח אייר, בלתי מוגה.
(תו”מ ה׳תשי״ד ח”ב ע’ 249)

עזרי הוראה

לפרסום רעיונות, הארות וסיפורים בנושא, אנא שלחו אותם כאן למטה

החשבון שלי

ברוכים הבאים אורח (כניסה)

חיפוש

תגיות